פסק-דין בתיק ע"פ 8750/12

השופט א' שהם:

1.        זהו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 17.10.2012, בת"פ 41974-10-11, שניתן על-ידי כב' השופטת ל' ברודי.

2.        המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירות אלה: הריגה, לפי סעיף 298 ביחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) ביחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין; וגניבה, לפי סעיף 384 ביחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין.

3.        בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער עונשים אלה: 8 שנים ו-3 חודשים כמאסר לריצוי בפועל; הופעל עונש מאסר על תנאי בן 9 חודשים (ת"פ 493/09, בימ"ש לנוער ראשל"צ), כאשר 4 חודשים יצטברו לעונש שהוטל ו-3 חודשים יופעלו בחופף, כך שעל המערער לרצות 8 שנים ו-7 חודשים כמאסר בפועל, וזאת מיום מעצרו - 29.9.2011; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים מיום שחרורו, כל עבירת אלימות שהיא פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירת אלימות שהיא עוון, לרבות איומים או עבירה שיש בה יסוד של שליחת יד ברכוש הזולת.

           המערער אינו משלים עם חומרת העונש שנגזר עליו ומכאן הערעור.

עובדות כתב האישום

4.        בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד המערער נטען, כי ביום 29.9.2011, בסמוך לשעה 02:00 לפנות בוקר, הגיע המערער למועדון "סקורס" בעיר ראשון לציון, שבו מצויים בר לשתייה חריפה וכן מספר שולחנות ביליארד. לקראת שעה זו, הגיעו למועדון הקטינים א.ס. ו-ג.ק. (להלן ביחד: הקטינים), שהם חבריו של המערער. אותה עת, שהה במקום אולג גרוס (להלן: אולג), יליד 1944, שהינו חסר בית ומתגורר בהוסטל בראשון לציון. המערער והקטינים הבחינו באולג, והמערער התיישב לידו ופתח עמו בשיחה, ובהמשך אף שתה עימו אלכוהול. בשל השפעת האלכוהול שצרך, השתרע אולג על כיסאות הבר ונמנם. בשל כך, סולק אולג מהבר בסמוך לשעה 03:20, אך הוא המשיך לשוטט בקרבת מקום. המערער והקטינים נותרו במועדון והמשיכו לשתות משקאות אלכוהוליים בחברת צעירים נוספים.

           בכתב האישום מסופר, כי בסמוך לשעה 04:00, הגיע לקרבת המועדון ולדימיר ספיבק (להלן: המנוח), יליד 1963, שאף הוא חסר בית המתגורר בהוסטל. המנוח הגיע למקום כשהוא שתוי, והשתרע בכניסה למועדון, תוך שהוא חוסם את דלת הכניסה. בהמשך הורחק המנוח, על-ידי בעל המקום, לעבר רחבת הכניסה למועדון "שם הוסיף לרבוץ על הרצפה". נטען בכתב האישום, כי סמוך לאחר מכן הבחינו המערער והקטינים באולג ובמנוח, שהיו ברחבת הכניסה למועדון "והחליטו להתעמר בהם". בשלב מסוים, הלכו אולג והמנוח למגרש חניה חשוך הסמוך למועדון (להלן: הזירה), ובסמוך לשעה ארבע ורבע לפנות בוקר, הגיעו המערער והקטינים לכיוון הזירה "כדי לממש את תכניתם להתעמר" באולג ובמנוח. נטען בכתב האישום, כי בהיותם בזירה ותחת חסות החשיכה, התנפלו המערער והקטינים על אולג והמנוח, הכו אותם ובעטו בהם. בשלב מסוים, נפלו אולג והמנוח על הקרקע, כאשר המערער והקטינים מוסיפים לבעוט בהם בעודם שוכבים. עוד נטען, כי המערער והקטין ג.ק. בעטו בראשו של המנוח ובפניו עד זוב דם, ואילו א.ס. בעט בגופו של המנוח אך לא בראשו. לאחר זאת, הותירו המערער והקטינים את אולג, כשהוא שוכב חבול על הקרקע, ואת המנוח כשהוא מתבוסס בדמו. נאמר בכתב האישום, כי טרם לכתם המערער והקטינים הפשילו את מכנסיהם של אולג והמנוח "ופתחו את חולצותיהם, כך שהם נותרו עירומים". בשלב כלשהו של האירוע, נטל הקטין ג.ק. את שעון היד של אולג, והמערער והקטינים נטלו מאולג ומהמנוח "או ממי מהם", כסף מזומן בסכום שאינו ידוע למאשימה. כתוצאה ממעשיהם של המערער והקטינים נגרמו למנוח חבלות מרובות, ובהן שברי ריסוק בעצמות הפנים, כולל בעצמות ארובת העין והאף. כתוצאה מחבלות אלה נגרם מותו של המנוח במקום, עקב נזק חמור למוח. אולג נחבל בפניו ונזקק לטיפול רפואי.

גזר דינו של בית משפט קמא

5.        בפתח גזר הדין, ציין בית משפט קמא כי הודייתו של המערער באשמה באה במסגרת הסדר טיעון שלפיו ביקשה התביעה לגזור עליו מאסר בפועל בן 9 שנים ולהפעיל במצטבר מאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים. עוד הוסכם, כי המערער לא יהיה מוגבל בטיעוניו. במסגרת גזר הדין עמד בית משפט קמא על האמור בתסקיר מבחן שהוגש בעניינו של המערער. מהתסקיר עולה כי המערער מנהל, מזה שנים, אורח חיים עברייני "המאופיין בדפוסים של כוחניות". בחירתו של המערער באורח חיים שולי מעניקה לו, כך נאמר בתסקיר, תחושת כוח וביטחון. מגיל צעיר מרצה המערער עונשי מאסר בפועל, אשר לא היה בהם כדי להרתיעו מלשוב ולעבור על החוק. גם נסיונות שנעשו בכדי לרתום את המערער לתהליך טיפולי עלו בתוהו, עקב קשייו לשתף פעולה עם הגורמים המטפלים. בהידרשו לעבירות בהן הורשע, התקשה המערער להתייחס לחומרת המעשים "הן מבחינה ערכית והן מבחינה מוסרית", וכן לתוצאותיה ההרסניות של העבירה - קיפוח חייו של המנוח. שירות המבחן התרשם כי סיכוייו של המערער לשיקום הם נמוכים, ואילו הסיכון להישנות מעשים דומים הינו גבוה. לפיכך, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה כלשהי בעניינו של המערער.

           בית משפט קמא סקר גם את עברו הפלילי של המערער, שהוא צעיר יליד דצמבר 1991. למערער הרשעות קודמות מבית משפט לנוער בעבירות רכוש (לרבות שוד), עבירות אלימות והפרת הוראה חוקית. הרשעתו האחרונה של המערער היתה במסגרת ת"פ 493/09 (בימ"ש לנוער בראשל"צ), שם הוא נדון ל-19 חודשי מאסר (כולל הפעלת תנאי) ול-9 חודשי מאסר על תנאי, שהם חבי הפעלה בתיק זה.

6.        בית משפט קמא ציין כי המשיבה הציגה את השיקולים שעמדו ביסוד הסדר הטיעון, שהושג בעקבות הליך של גישור, שבראשם ניצב קושי ראייתי. בית המשפט הוסיף כי קושי ראייתי זה, הוא בעל עוצמה גבוהה בעניינו של המערער, כאשר בעניינם של הקטינים "עוצמת שיקול זה היא פחותה". המשיבה הבהירה, כי לנוכח חומרת מעשיו ועברו הפלילי של המערער, הרי שאלמלא הקושי הראייתי, היא הייתה עותרת לעונש משמעותי וכבד הרבה יותר.

           בא כוחו של המערער טען בבית משפט קמא כי המערער והקטינים היו שיכורים, ולמרות שהדבר אינו מצדיק את התנהגותם, אין מדובר במעשים מתוכננים ומתואמים מראש. הסנגור הציג פסיקה שבמסגרתה הוטלו עונשים מתונים יחסית על עבריינים שהורשעו בעבירות דומות.

           בית משפט קמא ציין בגזר דינו כי המערער פעל בחבורה תוך גילוי אכזריות רבה ובחירת קורבנות חלשים, שאף הושפלו על-ידי המערער וחבריו, במהלך האירוע. לצד הקולה זקף בית משפט קמא את הודאתו של המערער באשמה, בציינו כי הגם שהמערער התייחס למעשיו בצמצום, עדיין יש לראות בהודאתו בבית המשפט משום נטילת אחריות על-ידו. עוד הזכיר בית משפט קמא, כי בדברו האחרון טרם מתן גזר הדין הביע המערער חרטה על מעשיו. לאחר זאת, החליט בית משפט קמא לכבד את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, בציינו כי "אלמלא הקושי הראייתי הממשי, היה מקום לשקול ענישה מחמירה יותר מזו שלה עתרה המאשימה". בית משפט קמא, החליט כאמור, לאמץ את הסדר הטיעון אך זאת ברף העליון שעליו הוסכם. לפיכך, נגזרו על המערער העונשים שפורטו בפיסקה 3 לעיל.

הערעור על גזר הדין

7.        בהודעת הערעור שהוגשה על-ידי עו"ד יעקב שקלאר, בא כוחו של המערער, נטען כי הראיות שהיו נגד המערער הן קלושות (במובחן מהקטינים), ולמרות זאת הוא "ויתר על הגנתו, הודה, וחסך זמן שיפוטי יקר". עוד נטען, כי חרף הקושי הראייתי המשמעותי בעניינו של המערער, החליט בית משפט קמא להשית עליו את העונש המצוי ברף העליון של הסדר הטיעון. לגישת המערער, היות שהקשיים הראייתיים לא באו לידי ביטוי בשינוי עובדות כתב האישום או בשינוי העבירות שיוחסו למערער, היה על בית משפט קמא להתייחס לעונש המצוי ברף העליון של הסדר הטיעון כעונש המירבי הקבוע בצד העבירה, ולהעניק לעובדה זו משקל מכריע. עו"ד שקלאר מסתמך בטיעון זה על דברי השופטת ע' ארבל בע"פ 2862/10 באדיר נ' מדינת ישראל (2.4.2012) (להלן: עניין באדיר). לגישת המערער, בית משפט קמא לא נתן משקל ממשי לקושי הראייתי עליו הצביעה המשיבה, שעה שעונשו היה חמור יותר מזה שנגזר על הקטינים. עוד נטען כי הקטין ג.ק., שהיה הרוח החיה בפרשה, נדון ל-8 שנות מאסר בלבד, כאשר הוא זה שיזם את התקיפה והוא זה שחבל במנוח חבלות קטלניות. נטען בנוסף, כי העונש שנגזר על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות, ובהודעת הערעור פורטו מספר פסקי דין שבהם הושתו עונשים מתונים יחסית על עבריינים שהורשעו בעבירת הריגה. המערער גם קובל על כי עונש המאסר המותנה הופעל בחלקו במצטבר, למרות שהמערער הודה באשמה "על אף הראיות הדלות נגדו ביחס לאחרים". עוד נטען, כי לא ניתן משקל של ממש לנסיבותיו האישיות של המערער, להודאתו באשמה ולהבעת חרטתו. כמו כן, טען עו"ד שקלאר, וייאמר כבר עתה כי מדובר בטענה מקוממת ביותר, כי היה על בית משפט קמא לתת את דעתו לגולגולתו הדקה של המנוח, שהיה שרוי בהזנחה גופנית מתמדת, ומצבו הבריאותי היה ירוד. לו היה מדובר, כך נטען, במי שמנהל אורח חיים נורמטיבי, התוצאה הטראגית היתה, לדידו של עו"ד שקלאר, נמנעת. עובדה היא, כך לטענת עו"ד שקלאר, שגם המתלונן השני נפטר בינתיים, ללא קשר לחבלות מהן סבל במקרה דנן.

           לאור האמור, התבקשנו להקל בעונשו של המערער באורח משמעותי.

8.        בדיון שהתקיים בפנינו, חזר עו"ד שקלאר ושטח את עיקרי טענותיו, תוך הדגשה חוזרת ונשנית של הטענה המרכזית, לפיה בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לקשיים הראייתיים שעמדו בפני התביעה. עו"ד שקלאר חזר על טענתו כי בית משפט קמא התעלם מההלכה שנקבעה, לשיטתו של הסניגור, בעניין בדיר. עוד נטען, כי בית משפט קמא גזר את עונשו של המערער בניגוד לרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים, ולמרות חלקו המשני באירוע, כך לפי הטענה, נגזר דינו ביתר חומרה לעומת העונש שהושת על הקטינים. בהתייחס לרמת הענישה הנוהגת, הזכיר הסניגור, בין היתר, את ע"פ 1196/99 ממדוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 700 (1999); ע"פ 1094/07 מדינת ישראל נ' דדון (3.7.2008); ע"פ 107/08 אלמהדי נ' מדינת ישראל (3.2.2010); ע"פ 2638/10פלוני נ' מדינת ישראל (24.3.2011). בבקשה להוספת אסמכתאות ששלח עו"ד שקלאר לאחר הדיון, ביקש עו"ד שקלאר להסתמך גם על ע"פ 2994/12 זגורי נ' מדינת ישראל (23.12.2012). נציין, בהקשר זה, כי עו"ד שקלאר גורס כי הוא רשאי להוסיף אסמכתאות, לאחר שהסתיים הדיון בערעור, מבלי לקבל את תגובת הצד שכנגד וללא רשותו של בית המשפט. גישה זו אינה מקובלת עלינו, שכן לאחר סיום הדיון בערעור אין מקום להוספת טיעונים או אסמכתאות, ללא קבלת רשותו של בית המשפט.

גזר הדין שניתן בעניינם של הקטינים